החוויה שגרמה לי להאמין בסנטה שוב

החגים הופכים אותי לעמוקה. כשבשבוע הראשון של דצמבר מבשר את התקופה המאושרת ביותר של השנה, הדברים מתחילים להשתפשף אותי בדרך הלא נכונה: אני לא נהנה משמרות חג המולד שמשחקים בבית המרקחת כשאני מרים טמפונים. אני מוטרד מהשכיחות הפתאומית של המילה קסם. ובעוד אני מתרגל רצון טוב לאורך כל השנה, אני מתרוצץ ברעיון של עונה המיועדת לעידוד ולמשאלות חמות.

אבל אני לא לגמרי מחייך. אני אוהב לראות תמונות של חברי וילדיהם בכרטיסי החג שממלאים את תיבת הדואר שלנו. אני מתענג על ניחוח האורן הטרי כשאני חולף על פני דוכן של עצי חג המולד. ולפני הרבה החלטות, כשבני היה תינוקת ובתי הייתה בת שלוש וחצי, חשבתי שיהיה נחמד להראות לה את התצוגות החגיגיות בחלונות של מייסי. בשש שנותיי שגרה בעיר ניו יורק מעולם לא ראיתי אותן בעצמי.

בערב השבוע הקריר בעדינות, ארבעתנו היינו יורדים ל -34^th רחוב. התקשרתי למייסי לשאול עד כמה סנטה לקח מבקרים; האישה בקו השני אמרה 5. התגעגענו אליו, מכיוון שלא היינו מגיעים רק בסביבות השבע, אחרי יום העבודה והארוחת ערב של בעלי. אבל זה היה בסדר. סופיה לא ידעה שרואים את סנטה אפשרית, ובארבעה חודשים בלבד, אלכס הלך לכל מקום רק לרכיבה.

תצוגות החלונות היו מרהיבות: בסצנת יער חורפית, אריה בגודל טבעי הזיז את ראשו ושאג בקול רם מבלי להפחיד את הכבש והפינגווינים שחולקים את ממלכתו. בחלון אחר ישב סנטה באמצע סלון מלא צעצועים, צעצועים על מסילה סביבו, בעוד דוב קוטב ענק הוציא את ראשו מהקיר כדי ללקק קנה ממתקים.

כשאלכס נכנס למנשא על חזהו של ג'ים וסופיה בטיולון, הסתובבנו בנחת סביב הגוש, נדהמים מהאקסטרה-נגנזה. לאחר שהביטו בכל אחת מהתצוגות הרבות, נראה שאנחנו צריכים ללכת הביתה. אבל טיול המשפחה השבועי הנדיר הזה היה כה מענג עד שלא רציתי לחזור לדירתנו הקטנה והמבולגנת. כהורה במשרה מלאה, לא יצא לי הרבה מעבר למכולת ולגן המשחקים. כשמציץ אל מייסי דרך הדלתות הכפולות שלי, התרשמתי מקשת ענקית של פוינטיז. "מה נסתכל בפנים?" הצעתי לבעלי.

קשת אחת אלגנטית של קווינסטיה הובילה לאחרת. הסתובבנו סביב מחלקת הקוסמטיקה בקומה הראשונה, והתפעלנו מהוינסטיאס השופעים בכל מקום. אני לא יכול להגיד מה צמח במהירות רבה יותר - התיאבון החדש שלי לתערוכות חג יצירתי או הריגוש מהיציאה מהאלמנט שלי - אבל אמרתי לג'ים שהיה כיף להציץ אליו סנטלנד, האזור בו קיבל סנטה קלאוס מבקרים.

בעלי נרתע. אם סנטה היה עוזב, מה היה שם לראות? האם לא נהנינו מהמילוי שלנו? אחרי הכל השעה 08:45 הייתה. עדיין היינו צריכים לקחת חלק בביתנו לרכבת התחתית. אבל לאלכס לא היה קצב שינה קבוע, ולכן שעת שינה מאוחרת בשבילו לא הייתה חשובה, וסופיה לא הייתה גן ילדים למחרת בבוקר. עשר או חמש עשרה דקות נוספות נראו לא מזיקים.

רכבנו במעלית לקומה השמינית, שם, בתוך מדפי המעילים, לא יצור לא בוחש, אפילו לא עכבר. כשקיבלנו את המסבים, אישה בכובע שדון ירוק, עובדת של מייסי, יצאה מעבר לפינה ואמרה, "אם אתה כאן לראות את סנטה, זה ככה. כדאי שתמהר. אתם האחרונים. "

לא יכולתי להאמין. נראה כי האדם שבטלפון שגה את הזמן. סנטה ראה מבקרים עד 9 בערב. נרגש, התחלנו במורד השביל שהעילבה ציינה, הולכים ברכבת ו המופיע ביקום חדש ונוצץ - ארץ פלאים חורפית שמכוסה בשלג כותנה רך, שם מוזיקה עליזה של מפצח האגוזים שיחק. תקורה, אורות לבנים זעירים פילסו את שולי עץ האלון המסיבי. אורות נוספים נצצו על אינספור עצי חג המולד בכל הגדלים. בין העצים, משני צדי מסלול העץ הארוך והמפותל, היו מראות רבים שניתן לראות - דובון בלרינה דובים מסתובבים על הבמה, פינגווינים בצעיפים בצבע בהיר מאוזנים על מגלשיים, דובי קוטב מנופלים בממתק ג'מבו מקל.

ניווטנו במהירות בזריזות, וקרינו "תראו!" כשעברנו ליד להקת הדובון הצבוע-אדום, צועדת מזחלת ענקית עמוסה גבוה עם צעצועים, העיר העתיקה והמיושנת הזעירה עטופה בזכוכית סביב מעגל חשמלי רכבת.

לא ידעתי אם סופיה, שהוקפצה לעולם החלופי הזה, הבינה מה עומד לבוא, אז כשהתקרבנו לסוף המסלול, התכופפתי לגובהה. "אתה הולך לפגוש את סנטה," הסברתי. היא האירה.

יוצא מארץ הפלאות החורפית ולחדר המתנה, כמה אלפי חנות ידידותיים פרש אותנו מהטיולון וממעילינו ואז ליווה אותנו מעבר לפינה למקום בו הוא נמצא ישב - סנטה קלאוס. במקום. מקוי האמיתי. נבהלתי. כל מה שקשור אליו היה אותנטי: גודלו האימתני, המשקפיים, הזקן הלבן. עיניו האדיבות אפילו נצצו. מהר מאוד התחלתי לוודא שאחרי ביקורו איתנו, בית הנסיעות של האיש הזה ידרוש איילים מעופפים.

סנטה נח בנוחות בכורסתו, מחייך כשהתקרבנו. הוא סימן לסופיה שתתקדם. הילדה הבטוחה והפטפטנית שלנו הייתה המומה. מעולם לא ראיתי את המבט הזה על פניה. כשהתבוננתי בה שבגבורה יושבת על ברכיה של סנטה, הרגשתי שמשהו בתוכי זז. לכאורה, בעוד שעברתי סנטלנדמאות האורות הלבנים הזעירים המיסו את שכבת הבוגרת המגושמת וחשפו את הילדה הקטנה שעדיין גרה בתוכי. היא ישנה כל כך הרבה זמן שלא דמיינתי שאפשר יהיה להעיר אותה. כעת, ללא ספק, היא הסעירה. לראשונה מזה עידנים, נזכרתי באיך זה מרגיש להאמין בסנטה קלאוס.

כשיצאנו הביתה, חשדתי כי בעקבות התרגשות כזו, סופיה לא תוכל להתנפל. אבל היא הלכה לישון בלי מהומה. במקום זאת הייתי זה שלא יכולתי להירדם. כשבני התינוק שקט בעריסה למרגלות מיטתי, הקשבתי לשריקתו והתקתק של הרדיאטור, סחף בתוך מערבולת של מחשבות ו רגשות - להתענג על המפגש עם סנטה, להרגיש אסיר תודה שנגעו לי שוב מהקסם, וערסלו את התמימות, שבאורח פלא הופיע בי שוב. בלילה המיוחד הזה נהייתי מאמין. מכל ליבי, אני מאמין שניתן למצוא עדיין חתיכות מאיתנו שכבר מזמן חסרות.