חיסוני מורים: חיוניים לבריאות המוח של ילד

לפני שנה השבוע, שחקן יוטה ג'אז נבדק חיובי ל-COVID-19, מה שהוביל לנעילה של ה-NBA, הארגון התאגידי הראשון בארצות הברית שעשה זאת. באותו זמן, זה הרגיש מקומם ומפחיד כאחד, הודאה מדהימה שה- נגיף קורונה עמד לשנות את חיינו לנצח. תוך ימים ושבועות, הנגיף כבר התפשט ברחבי הארץ. במהלך השבוע של 16 במרץ 2020, לפחות 46 מדינות הורו לסגור בתי ספר כדי לעצור את התפשטות המגיפה.

שנה לאחר מכן, חיינו מלאים בידע ובאסטרטגיות התמודדות הקשורות למגפה. ריחוק חברתי לעומת התרחקות פיזית עם מגע חברתי? כלל 20 השניות לשטיפת ידיים נאותה, רכישות בכמות גדולה של נייר טואלט, חומרי חיטוי ידיים ומגבוני Clorox הפכו לחלק משיחות יומיומיות. חלק מבתי ספר נסגרו לשבועיים ואז נפתחו רק כדי לסגור שוב, ובחרו בלמידה מרחוק או במודלים של לימוד היברידי. אפילו כשעולם מדעי המוח ניסה להגיע להבנה מאוחדת של ההשפעה של מוגזם זמן מסך על ההתפתחות הנוירולוגית של ילדינו, ילדים בגיל בית הספר למדו בבית הספר באמצעות מחשבים - במשך רבים, 100% מהזמן. דרך למידה מקוונת נראתה טוב יותר מאשר שום בית ספר בכלל, חלקם חששו שפלטפורמות הלמידה החדשות יגרמו נזק בלתי הפיך למוח הצעיר של ילדינו, המשפיע על התפתחות אינטלקטואלית וחברתית-רגשית, אם תרגול זה נמשך. החזרת ילדים לבית הספר - למידה בכיתה אינטראקטיבית מורגשת כקריטית.

כשהחיסונים החלו להתגלגל בתחילת 2021, פחות משליש מהמדינות העניקו עדיפות למורים כקבוצת עדיפות קו ראשון. מַדְהִים! איך זה שאנחנו יכולים להעריך את בריאותם ורווחתם של ילדינו ו לא רואה באיזו מידה רווחתם קשורה לרווחתם של 3.7 מיליון המורים שלעתים קרובות מבלים יותר זמן עם ילדינו מאשר ההורים של הילדים עצמם? ברמה מסוימת, זה לא מפתיע. התפקיד המכריע שממלאים מחנכים בבניית חברה המתפקדת בצורה אופטימלית נעלם תוך א תרבות עצמית נפרדת, מתוך כוונה לחגוג את האדם שנוצר בעצמו - כאילו גדולתו של ילד מחכה להופיע הכל בפני עצמו. אם אנחנו, כמדינה, מעריכים את התפקיד המהותי של יחסי מחנך-תלמיד בשמירה על חברה בריאה, לא היינו רק לחגוג ולהגן על המחנכים האלה, אבל גם לתגמל אותם בדרך האחת שבה אנו מראים ערך בחברה קפיטליסטית - עם יותר תלושי שכר.

מדוע מורים היו צריכים להיות בקבוצה הראשונה שמציעים להם חיסונים יחד עם צוותי בריאות וקשישים? למדעי המוח היחסים יש כמה רעיונות. ראשית, המוח והגוף של ילדים גדלים, מתפתחים ולומדים בצורה היעילה ביותר בתוך מערכת יחסים. תהליך הגדילה מתחיל כחוויה בין אישית עם האם (או מבוגרים דואגים אחרים). ככל שהאם והילד נקשרים, מוחה של האם ממש משתנה כדי להדהד יותר עם הילד. גלי המוח שלהם ממש מסתנכרנים. התינוק לומד על העולם המוטמע בתוכו ומיודע על ידי הזיווג הזה. ארבעת המסלולים של הילד לחיבור (כמתואר ב Wired to Connect: הקשר המפתיע בין מדעי המוח ליחסים חזקים ובריאים, בנקס והירשמן) הופכים חזקים כאשר הם מגורים תמידית בתוך חיבור בטוח.

כאשר הסביבה של ילד מתרחבת על ידי יציאה למעונות יום או תחילת בית ספר, המשקל הנוירופלסטי של ההורה מדולל על ידי שעות השהות עם מורים ותלמידים אחרים. מחנכים הופכים לחלק גדול יותר ויותר מחומרי השינוי הנוירופלסטיים המשפיעים על הילד הזה. האיכות של מערכות יחסים אלה משפיעה ישירות על היכולת של אותו ילד ללמוד. כפי שמתאר קוזולינו בספרו, מדעי המוח החברתיים של חינוך (2013), "אינטראקציות חברתיות חיוביות גורמות לפעילות מטבולית מוגברת, סינתזת MRNA וצמיחה עצבית. מערכות יחסים יכולות ליצור סביבה פנימית של פלסטיות עצביתהלמידה הבסיסית ביותר היא תהליך פעיל של שינוי מוחי והיא מועצמת על ידי איכות היחסים בסביבה החינוכית. ילדים ממש הופכים חכמים יותר בקשרים בריאים.

בנוסף, סביבות בטוחות, מגיבות ומקושרות משפרות את מצבו של הילד כּוֹשֵׁר הִתאוֹשְׁשׁוּת, אולי אחד המאפיינים החשובים יותר עבור כל ילד המתמודד עם אתגרי העולם בו הוא חי היום. ד"ר עמית סוד מתאר חוסן כ"כוח הליבה שיש לך כדי להרים את עומס החיים." בעוד הגדרה זו לוכדת את משקל החיים, היא מתקרב גם לדינוי ילדים לחיים שנשאו את משקל העולם על כתפיהם האישית, כמו אטלס עמוס מדי. בתיאוריה היחסית-תרבותית, חוסן מוגדר מחדש כיכולת התייחסותית. אנשים עם שפע של חוסן יחסי מקבלים את היכולת לעבור מחיבור לניתוק וחזרה לחיבור. חוסן יחסי חזק מאפשר לאנשים להיות בקונפליקט פרודוקטיבי ("צרות טובות" כפי שג'ון לואיס עשוי להציע); היא מאפשרת לאנשים מתרבויות שונות להקשיב וללמוד אחד מהשני; והוא נחוץ נואשות כדי לרפא את ארצנו השסועה.

היכולת לחוסן יחסי תלויה מאוד בתפקודם של ארבעת המסלולים העצביים לחיבור. חכם חזק עצב הוואגוס (נבנה בתוך מערכות יחסים רגועות) יש צורך לעכב את הסימפטיים מערכת עצבים כך שכאשר קונפליקט או פַּחַד מתעורר אתה לא צריך להילחם או לברוח, אבל יכול להישאר מאורס ולעבוד דרך ניתוק. ג'ירוס סינגולטי קדמי פחות תגובתי (נבנה בתוך מערכות יחסים וקהילות מקבלות) מאפשר אפנון של הכאב המורגש במהלך ניתוק כך שעבודה דרך הקונפליקט היא אפשרי. חזק נוירון מראה מערכת (שנוצרת בתוך מערכות יחסים תגובה) מאפשרת קריאה מדויקת ותהודה עם האדם האחר במהלך א ניתוק, הגברת תחושת ההבנה וההבנה - שניהם הכרחיים לתיקון הדדי של יחסים עַכּוּז. ולבסוף, א דופמין מערכת תגמול המחוברת חזק למערכת היחסים (הבנויה בתוך מערכות יחסים שובבות, מהנות, משמחות) מאפשרת זיכרון של תיקוני יחסים מוצלחים בעבר והאנרגיה החיובית והלהט המתלווים להצלחות אלו, מזינים את העבודה הקשה של בניית מערכות יחסים מכבדות הדדית. בניית רגעים יחסיים חיוביים של ניווט מוצלח מניתוק חזרה לחיבור מחזקת את ארבעת המסלולים הללו הדרושים למערכות יחסים בריאות ומובילה בתורה ליחסים טובים יותר כּוֹשֵׁר הִתאוֹשְׁשׁוּת.

בכיתה, חוסן יחסי נבנה בתוך יחסי עמיתים ויחסי מורה-תלמיד, עם זאת, יכולת ההתייחסות ורמת הלחץ של המורה הם המפתח בבניית למידה בריאה סביבה. בעוד שלכל מחנך יכול להיות יום קשה ולהפוך לחוסר ויסות, מורה עם חוסר ויסות כרוני יסתיים עם לחוץ בכיתה - חוסר הניבוי והיעדר קשרים בטוחים מפעילים את מערכת העצבים הסימפתטית של הילדים, מה שמוביל ליותר מתח ופחות יכולת ללמוד.

זו הסיבה שמחנכים צריכים להיות בין הקבוצה הראשונה שמתחסנת. בשנת 2020 היו כ-3.7 מיליון מורים בארה"ב ונכון להיום יותר מ-525,000 אנשים מתו מ-COVID-19. המשמעות היא שבערך 1 מתוך 7 מורים ימות מאדם אהוב ממחלה הקשורה ל-COVID-19 במהלך השנה האחרונה. בנוסף להפסדים, לאינספור מורים יש גורמי סיכון משלהם לתוצאה גרועה של COVID-19 אם הם יידבקו ואחרים יחיו עם מישהו שנמצא בסיכון מוגבר. ובכל זאת מחוזות בתי הספר בכל הארץ ביקשו מהמורים לחזור לכיתה בלי הגנה מספקת או למודל היברידי כלשהו מבלי להעריך מה קורה לעצבים של המורה מערכת. אני מכיר יותר מאדם אחד שנאמר לו שהוא יאבד את עבודתו או ייאלץ לקחת מוקדם פרישה לגמלאות אם הם לא חזרו לבית הספר.

מורים שחוזרים לכיתה ללא חיסונים חוזרים עם רמות מתח בלתי מקובלות, לא רק מהריבוי המשימות המוגבר צריך לעקוב אחר פרוטוקולי COVID-19 חדשים וללמוד טכנולוגיה חדשה לכיתות היברידיות, אך גם מחשיפה לסכנת חיים שעלולה לסכן חיים מחלה. ילדים עומדים בתור להיות האחרונים שחוסנו ולמרות שזה עשוי להיות הגיוני מבחינת מידת המחלה הכי הרבה ילדים מתבטאים, ילדים נוטים יותר להיות נשאים אסימפטומטיים ויכולים ויישאו את הנגיף הזה לתוך הכיתה. כל מורה לא מחוסן שלא היה לו COVID-19 נמצא בסיכון בכל יום שהוא בבית הספר. האם זה סביר לצפות מהמורים שלנו גם לשים את עצמם בסכנת חיים וגם להיות מסוגלים לבנות כיתה מחוברת שבה הילדים הכי מסוגלים לשגשג, לצמוח וללמוד? זה לבקש יותר מדי. מחקרים הראו שמתח חריף של שעתיים ממש פוגע ביכולת המוח ללמוד ובמתח כרוני, מהסוג שאנחנו לא מחוסנים. נשיאת המורה בכיתה, לא רק תעצב את סביבות הלמידה של ילדינו אלא בסופו של דבר תפגע בבריאות הפיזית והנפשית שלנו מחנכים. וההשפעה מוגברת בקהילות שחורות וחומות בעיקר שהושפעו באופן לא פרופורציונלי מהנגיף.

אם החינוך היה נתפס כזכות שלכולם הייתה גישה שווה בארצנו, אילו איכות החינוך הייתה שווה לרוחבה בקהילות במקום להיות תלויים בעושר של הקהילה האינדיבידואלית, הצרכים של המורים ומערכות העצבים שלהם יהיו טובים יותר ירו לעבר לֹא נעלם. הם ייראו בצורה ברורה יותר כאחד העובדים החיוניים ביותר בחברה שלנו ותינתן להם ההגנה הדרושה להם כדי להרגיש בטוחים ונוכחים בעבודתם. כל העתיד שלנו תלוי בהם.