אימוץ זהות ADHD

לא חשבתי הרבה תשומת הלב-הפרעת גירעון/היפראקטיביות (הפרעת קשב וריכוז) עד שקטע מספר שתפס את תשומת ליבי לאחרונה: 4 עד 5 אחוז מהמבוגרים בארה"ב מעריכים שיש את זה.

יש אומרים שזה לא מאובחן. אחרים מצביעים על עליית שיעורים ואומרים שזה עכשיו מאובחנת יתר על המידה. אבחון עוזר לאנשים מסוימים להבין את ההתנהגות שלהם. ספרה של העיתונאית מתילדה בוסלי מיועד לאנשים שקיבלו אבחנה של ADHD כמבוגרים. היא מדגישה את היתרונות של לא רק לקבל טיפול אלא של אימוץ חיובי של ADHD זהות.

הספרות המחקרית מלאה במחקרים על אנשים הטוענים להפרעת קשב זהות. למה הם פשוט לא מקבלים אבחון של הפרעה בתפקוד המוח ומחפשים טיפול? האם זה קשור לשיעורים הולכים וגדלים של אבחון ADHD (בחלקו דרך אבחון עצמי)? להזדהות כאדם ADHD – ולא כמי שיש לו ADHD – זה להכיר בכך שזה מרכיב משמעותי במה ובמי שאתה.

מ"זהות" ל"זיהוי"

לפני עשרות שנים, לא יכולת לבחור בזהות כזו. הרעיון שהזהות שלך היא משהו שאתה יכול לבחור בעצמך לא היה קיים. הוא צץ משינויים בחברה שהחלו בערך בשנות השבעים. ככל שהחברה השתנתה, הקשרים החברתיים נחלשו. הרעיון של 'זהות' הפכה נזילה יותר

. סוציולוגים רבים אינם מדברים עוד על 'זהות' כמאפיין קבוע של אדם. הם מעדיפים לדבר על 'הזדהות' כמשהו שמישהו עושה. מנקודת מבט זו, הזהויות שלי מורכבות מהקבוצות שאני בוחר לזהות: לאומית, אתנית, דתית וכו'. לא כולם חופשיים באותה מידה לעשות את הבחירות הללו. זה תלוי בכל מיני גורמים, כולל איפה אתה גר במקרה. קח את הרעיון של 'זהות לא בינארית.' זה הופיע כאופציה בסוף שנות ה-90 אבל בהחלט לא זמין בכל מקום.

בתמצית מהספר שקראתי, מטילדה בוסלי מציעה שאימוץ זהות ADHD יכול להוביל לגדול הערכה עצמית. אבל היא הולכת רחוק יותר. היא מסתכלת קדימה אל קהילת ADHD. היא צופה שמוסדות חינוכיים ואחרים יתאימו לצרכים הספציפיים של אנשים עם הפרעת קשב וריכוז.

מ"חירש" ל"חירש"

חירשים יצאו לדרך דומה לפני עשרות שנים. בשנות ה-60, רוב האמריקנים החרשים הבוגרים חונכו בעל פה. בילדותם, אובדן השמיעה שלהם נמדד, והם הותאמו עם מכשירי שמיעה. הם נשלחו ל בתי ספר מיוחדים לחירשים, שם הם נדרשו לדבר. החתימה בבית הספר הייתה אסורה. כמבוגרים, רבים התביישו לחתום בפומבי. רק באירועים חברתיים פרטיים ובמועדון החרשים המקומי יכלו לחתום בחופשיות. בתחילת שנות ה-70 משהו התחיל להשתנות. בלשנים הראו שהסימנים שאיתם חירשים רבים העדיפו לתקשר היו א שפה אמיתית. מחקר של סוציולוגים הראה שחירשים למעשה יצרו קהילות. מועדוני חירשים פרחו. בהשראת מחקר זה, אנשים חירשים בארה"ב (ובצרפת ובכמה מדינות אחרות) החלו לדחות את האפיון שלהם כ"שומעים לקוי'. תוך שימת דגש על שפתם, המוסדות החברתיים והתרבות המשותפים, הם דרשו מהחברה להתייחס אליהם כאל תרבות חברתית. מיעוט. בשנת 1989 אירחה אוניברסיטת גאלדט בוושינגטון די.סי. את פסטיבל Deaf Way הראשון: חגיגה בינלאומית של תרבות החירשים.

חוסר יכולת לשמוע לא הופך אותך לחבר בקהילת החירשים. חשובה הרבה יותר היא השליטה בשפת הסימנים הלאומית, שפירושה בארה"ב שפת הסימנים האמריקאית (ASL). חלק מהפעילים החלו להשתמש במונח חירשים (עם אות ד' גדולה) עבור אנשים המזדהים עם קהילת החירשים ומעדיפים לתקשר בשפת הסימנים. חלק מבתי ספר החלו ללמד שפת סימנים (או בתערובת המכונה תקשורת טוטאלית).

מה קרה?

עברו בערך ארבעים שנה. האם אכן התרחשו השינויים שלמענם נאבקו חסידי חירשים? כן ולא. בהחלט חלו שינויים חיוביים רבים. בארה"ב, אתה יכול עכשיו התמחות בלימודי חירשים או שפת הסימנים/בלשנות במספר מכללות מובילות. בתי ספר תיכוניים רבים מציעים ASL כאפשרות לשפה זרה. יש תיאטרון לאומי של חירשים, והופעות קבועות בשפת הסימנים מתקיימות בערים רבות בצפון אמריקה (כפי שעושים בלונדון, מקסיקו סיטי, פריז ובמקומות אחרים). ניתן לראות מתורגמנים לשפת הסימנים בערוצי הטלוויזיה הלאומיים במדינות רבות, אפילו כמה מהעניות ביותר. עם זאת, משהו פרדוקסלי קרה.

התפשטות של השתלת שבלול

במקרה או לא, המהלכים של סוף המאה ה-20 לשחרור חירשים עולים בקנה אחד עם פיתוח השתל השבלולי. פיסת האלקטרוניקה המדהימה הזו הציעה לראשונה שיקום למישהו שהפך חירש לחלוטין בחיים הבוגרים. מעטים המבוגרים החרשים מאוחר הופכים בקיאים בשפת הסימנים. בשנת 1990, ה-FDA אישר לראשונה השתלת ילדים חירשים. ההליך התפשט בארץ ובעולם. מרכזים רבים המציעים השתלה המליצו להימנע מחשיפה לשפת הסימנים, בטענה שהיא תאט את התפתחות השפה המדוברת. הם דחו את הרעיון שחרשים בוגרים יכולים לעזור להורים להבין את הצרכים של ילדם החירש. כמה הורים רצו להבין מה כרוך ב'גידול חירש'. רבים יותר העדיפו לא לחשוב על זה. הם לא יכלו לדמיין ללמוד שפת סימנים או ההשלכות של הפיכתה למשפחה דו לשונית. השתל נראה תרופת הפלא שהם חלמו עליה. לחץ מצד ההורים הניע את בתי הספר לנטוש את הוראת תרבות החרשים או מתן שיעורים בשפת הסימנים.

אילו השלכות על אנשים נוירודיברגנטים?

נראה לי שהפרדוקס הזה נמצא בלב ההיסטוריה של החרשים האחרונה. מצד אחד, התקדמות עצומה. זה בין השאר הודות לטכנולוגיות חזותיות ומחשוב חדשות. זה גם בזכות הקסם ההולך וגובר מתרבות חירשים וביצועים. מצד שני, הייתה דחיפה מצד הורים שמתקשים לאמץ את ההבדלים. הם מוצאים תמיכה במקצוע רפואי שלא שש לקבל גבולות למה שהוא יכול או צריך להציע.

אני לא יכול שלא לתהות אם אנשים הטוענים להפרעת קשב וריכוז, או באופן כללי יותר, לזהות נוירודיברגנטית, נתקלים בפרדוקס דומה.