טיול התעלומות הקסום

אנו מכנים חופשת ההפתעה השנתית שלנו "הבריחה הגדולה". לכותרת אין שום קשר לסרט מלחמת העולם השנייה (אז אל תקראו אליו יותר מדי). זה פשוט השם המושלם לבילוי של החברים המושלמים: יום שבתון פנטסטי מחיינו העמוסים מאוד. שבענו נפגשנו לראשונה במכללת וויליאמס, בוויליאמסטאון, מסצ'וסטס. עכשיו כולנו באמצע שנות השלושים לחיינו ועובדים באופן שונה כבלוביסט, וטרינר, נוף אדריכל, אמא שהייה בבית, מנהלת שיווק, יועצת לפתרון סכסוכים והמנהלת עורך פשוט פשוט (זה אני). אנו מפוזרים לאורך כל החוף המזרחי; רווק, מאורס או נשוי; ויש לך מקום מאפס לשלושה ילדים. המשותף לנו: כולנו אישים די מסוג A שמבלים את רוב חיינו בתפקיד אחראי, אמין ואחראי ― ולכן זקוקים נואשות להפסקה.
הרעיון לטיול הגיע במקור מג'יג'י, עוד בשנת 2000 בערך, כשהיינו רק כמה שנים מחוץ לקולג '. היא הכירה חבורה של חבר'ה שעשתה את זה - כל אחד עשה תור לארגן חופשה מסתורית לשאר חברי הקבוצה למקום כלשהו אקזוטי: הודו, באלי, איי בהאמה. ולמרות שלא היינו בדיוק הטיפוסים ההמראה להודו (בגלל מחסור בכסף, שלא לדבר על זמן), אהבנו את הקונספט. אהבנו גם את העובדה שהטיול השנתי הזה מובטח שתמיד יהיה לנו סיכוי לראות טיול עוד ― משהו שהופך קשה יותר עם כל שנה שעוברת, לא משנה מי החברים שלך או איפה אתה מכיר אותם מ.

כך עובד הבריחה הגדולה: בכל שנה, אדם אחד בקבוצה מוגדר כמתכנן; האחריות הזו מסתובבת עד שלכולם היה תור (ואז נתחיל מחדש). כל הקבוצה מסתפקת בתקציב לאדם ובסופשבוע ארוך וארבעה ימים שעובד עבור כולנו. ואז נותר המתכנן להחליט ולסדר את השאר ― לאן אנחנו הולכים, איפה אנחנו נשארים, מה אנחנו עושים, מה אנחנו אוכלים ― ולהיות מאוד תושייה בכל זה, מכיוון שהתקציב צריך לכסות את הכל לחלוטין, החל מהטיסות ועד הצהריים חטיפים. באשר לששת הלא-מתכננים? הם נשארים בחושך עד כמה ימים לפני הטיול. זה כאשר המיקום הסודי נחשף באמצעות שורה של רמזים והם מקבלים צווי צועד. חשבו על זה ככה: אחרי שנה אחת של משחק מנהל שייט, אנו מתוגמלים עם שש שנים של משחק ליזה לטאה, כאשר ישבנו רק כדי לטבול שבב נוסף.
תמיד היינו קבוצה צמודה. במהלך השנים קפצנו על מטוסים שיעזרו זה לזה להתמודד עם פירוק, לעדכן ארון בגדים או אפילו לנקות בית. (פעם הוצאנו שני טונות זבל מדירתו של דבי ― ילד לא.) אבל הבריחה הגדולה שונה. "זה מרגיש ממש מפנק, ואני אוהבת את זה", אומרת קארי. "אנחנו באמת יכולים לבדוק ולהיות עם החברים שמכירים אותנו הכי טוב." "זו הפעם היחידה בכל השנה שבה אני בורח מהחיים עם ילדים", מוסיף צ'נדלר, שיש לו שלושה. "זה קצב אחר לגמרי." וזה מג'יג'י: "אנחנו יודעים כמה הטיול חשוב זה לזה ― זה קדוש. וכך, אלא אם כן אתה ממש לא מסוגל להיות מסוגל להתכוון, אתה הולך. "לאורך השנים חברים נאלצו לדלג על הטיול כיוון שהם היו בהריון מדי או להגיע באיחור של יום בגלל חובות משפחתיות. אבל אנו עושים מאמץ הרקולאי להיות שם, גם אם זה אומר לבוא ישר מירח דבש (דבי) או לדחות את תחילת העבודה החדשה והגדולה (אני).
הבריחה הגדולה הראשונה שלנו התרחשה בשנת 2004. מרי נחשבה למתכננת הפתיחה, והיא שכרה לנו בית נהדר בסטו, ורמונט. ירד גשם ארבעה ימים ברציפות, אבל לא יכולנו להיות מאושרים יותר. זה פשוט היינו ― לא בעלים או חברים, לא חברים של חברים, לא ילדים או איפור. אנחנו יכולים להיות סנטימנטליים ונמרגיים, לא מצונזרים ולא מתנצלים. יכולנו להצביע למי היו הידיים היפות ביותר וכפות הרגליים המכוערות ביותר (דבי בשתי הספירות). היינו מכורים.
התמונה כאן היא מ- Great Escape 2008, שקרה באוגוסט האחרון. דבי הייתה המתכננת, והיא לקחה אותנו לקורדילה, קולורדו, ממש מחוץ לוויל, שם שהינו (בחינם!) בבית נהדר בבעלות משפחתה של גיסתה. "היה כל כך כיף לראות את הטיול הזה מתממש ― ולראות את החברים שלי נהנים מכל מה שהיה לי בשבילם", אומרת דבי. מכיוון שהיה לנו צלם בגרירה בטיול, היינו כביכול קצת יותר פעילים מהרגיל, טיולים רגליים, רכיבה על סוסים והאכלת תאו מבוית. אבל ברוב השנים מסלול הטיול היומי משתנה ככה: אנו מתעוררים כשאנחנו מתעוררים. ארוחת הבוקר היא ביצים ובייקון. אנחנו אולי מתקלחים. אנחנו אולי מתלבשים. אנחנו אוכלים ארוחת צהריים ובראוניז נענע של ג'יג'י. אנו מנסים לעשות איזשהו פעילויות בחוץ. אז הגיע הזמן לכמה סיבובים של רמז וחושך וסערות. ואז אנחנו יוצאים לארוחת ערב נהדרת ואז הולכים לישון.
"יש משהו באופי הטקסי של הטיול שמרגיע", אומר ג'יג'י. "לא משנה לאן אנחנו הולכים, אני יודע שאני הולך לבלות את סוף השבוע בעשייה של אותם דברים עם אותם חברים קרובים, שהם, עמוק בפנים, אותם אנשים לא משנה מה נראה שקורה. בעולם בלתי צפוי, זה דבר שניתן לצפות מראש. "
אולם העולם הבלתי צפוי מייצר צ'אטים טובים. כולנו מגיעים לבריחה הגדולה עם סוגיות בנקאיות לדון בהן. אנחנו פותרים דברים. זה היה באחד מדיוני החיים הרציניים האלה לפני מספר שנים שאמרתי בחוכמה כל כך, "החיים מתקשים, אבל הם מתעשרים." אני עדיין מתחרט על זה.
אבל, לא, אנחנו לא כל כך עמוקים. ככל שאנו זקוקים לטיפול הקבוצתי, אנו זקוקים גם להקלה הקומית. הרבה זמן מבלה בפיצוח בדיחות שבוודאי לא מצחיקות לאף אחד אחר מלבדנו, ומשחק עם אוייה לוח (שעדיין לא ניבא חיזוי מדויק), והתחזה לתכניות ריאליטי רווקות וריאל עקרות בית. "הזמן עף, ואנחנו צוחקים עד שלחיינו כואבות", אומרת מרי. עלינו להיות הגרסאות הטובות ביותר והגרועות ביותר של עצמנו (בצורה טובה).
כעת אנו עוברות שש שנים למסורת הבריחה הגדולה שלנו - נישואים אחד, שבעה ילדים, תשעה מהלכים ו -11 שינויים בתפקיד בהמשך הדרך בה היינו בשנה הראשונה. החיים רק הולכים ונעשים קשים יותר, אבל, לעזאזל, עשירים יותר. ובכל זאת אנחנו כבר תוהים לאן צ'נדלר מתכנן לקחת אותנו ל"בריחה הגדולה 2010 ". ואנחנו חולמים בגדול עבור Great Escapes 2011 ואילך. נעלה את התקציב, נרחיב את התאריכים, נפרד לשלום מהמשפחות שלנו ונלך למקומות אקזוטיים יותר, כמו טוסקנה וקוסטה ריקה וקניה. ושם נתכרבל על ספות מרופדות, כמו אטריות צולעות מאושרות, ופשוט נהיה האנושיים הסנטימנטליים, הנמרקיים, הלא מצונזריים והבלתי-פתולוגיים שלנו.