תולדות האושר

אנו האמריקנים מאמינים שיש לנו את הזכות להיות מאושרים. הכרזת העצמאות אומרת כך. (למעשה, נכתב כי "לכל הגברים" יש זכות ל"מרדף אחר האושר ", אך תן לזה לעבור לעת עתה.) באמריקה כיום נראה שאנחנו משווים את המרדף אחר האושר עם המרדף אחר הצלחה. כשאני כותב את זה, הסוד, ספר על משיכת שפע באמצעות חשיבה חיובית, נמצא ברשימות רבי המכר כבר יותר משלוש שנים. ויש המשך לכך שהוא מכה את אותו תוף: שאם נשחק נכון בקלפים שלנו, ניצור בצורה קסומה בריאות מושלמת, מערכות יחסים נהדרות, עבודות שאנחנו אוהבים, וכסף רב מכפי שאנחנו יודעים לבזבז. זה נשמע כמו הרבה נורא לדרוש מעצמנו - ויתרה מכך, זה לא הרעיון שלי לאושר.
זה גם לא מה שטומס ג'פרסון זוכר כשניסח את ההצהרה. הוא ראה את המרדף אחר אושר דרך עדשתם של פילוסופים יוונים קדומים מסוימים: כמשהו בסיסי לטבע האנושי, חיוני בכדי לחיות חיים טובים וירטואליים. יתכן שהוא לווה את המשפט מהפילוסוף של הנאורות ג'ון לוק, שכתב את זה לפי הסדר כדי לחפש "אושר אמיתי ומוצק", עלינו ללמוד להבדיל בין אושר אמיתי לבין הדמיוני סוג. לפני שאנחנו דוהרים אחרי משהו שאנחנו רוצים, במילים אחרות, עלינו לחשוב הרבה זמן וקשה אם זה אכן יעשה אותנו מאושרים. להשיג את כל מה שאתה רוצה בחיים לא בהכרח יעשה זאת - כפי שאתה כבר יודע אם גילך בגיל השני של התנועה הפמיניסטית, בה היו נשים אמור לנסות "שיהיה הכל." אבל סלידה במאבק המבולגן של החיים יכולה להניב רגעים של אושר טהור, ואותם רגעים, אני מאמין, מוסיפים לאין ערוך ל עולם.

אני זוכר, לפני כמעט 20 שנה, עמדתי מול בזיליק דו סקרה-קור, גבוה מעל פריז. זה היה אחד מאותם הבקרים הגולמיים והגשומים שמכניסים את הקור לעצמותיכם. אני לא קתולי ואפילו לא נוצרי. בכל זאת היה לי רגע. כשהתחלתי במורד 300 המדרגות לרחוב, הרגשתי פתאום שכל מה שקשור אלי - שערותי הערמוניות הצבועות בצורה לא מסוכנת, מעיל אריג הצמר המתפורר, כפות רגלי הקרות בנעליהן המכוערות - היה מושלם. הקריירה הלא מתאימה שלי הייתה מושלמת. האהבות הפראטיבי והלא הגיוני שלי היו מושלמות. הייתי בדיוק מי שהייתי צריך להיות, וזה מילא אותי אושר שקט ושלם שלא היה קשור למה שהיה לי או שלא השגתי בחיים. הרגע עבר בשקט כמו שהוא הגיע, אבל המשכתי אותו - תקעתי אותו מתחת למעיל התריסים הישן והטוב שלי - כסימן לכך שכל המסלול שהייתי עליו היה הנכון. שלמעשה, כמעט כל מסלול, אחריו ברוח הנכונה, יכול להיות המסלול הנכון. האושר מגיע ברגעים קטנים כשאתה רודף אחר הדברים הגדולים. לאחר זמן מה, הרגעים הקטנים הופכים לעניין. זה נכון במיוחד בתקופות קשות. כשנראה שהעולם מתפרק, עדיין יש לך אבני מגע של שמחה.

בגיל 20 נתקלתי בתור אצל דנטה קומדיה אלוהית שמעולם לא שכחתי. דנטה הונחה על ידי האליל שלו, המשורר הרומי וירג'יל, דרך הגיהינום והמצור, והוא עומד להיכנס לגן העדן. וירג'יל עוזבת אותו בנקודה זו ואומרת, "קח מעתה את ההנאה שלך כמדריך שלך." בגיהינום, דנטה ראתה שבני אדם גורמים לעצמם כל סבל בלי לדעת כיצד לברוח. ב- Purgatory, הוא צפה באנשים מכפרים על התנהגותם ההרסנית. במהלך מסעו, הוא רכש את החוכמה לדעת היכן שוכן האושר האמיתי, וכעת ליבו ינחה אותו ללא הרף.

אני לא יודע מה איתך, אבל אני עדיין לא שם. ואז שוב, אני לא מצפה לאושר מושלם. כמו רובנו, אני מאושר במובנים מסוימים, פחות מאושר באחרים. למרות שהצלחתי לטפס מכמה חורים די עמוקים שחפרתי לעצמי, ישנם מחסומי דרכים אחרים שלא הספקתי להגיע אליהם - ואולי לעולם לא ימצאו אותם. יתר על כן, אני בן תמותה, כך שלא יהיה לי לנצח לשכלל את חיי. אבל אני עדיין יכול לענג את המדריך שלי. דנטה לימד אותי שאפילו חיים קצרים הם מסע ארוך מאוד, וכולנו זקוקים למתן הוראות לטיול. אנו זקוקים לאוכל טוב, סיפורים טובים ואנשים שאפשר לשתף אותם איתם. אנו זקוקים לתחושת פרופורציה ותחושת האבסורד. עלינו לעשות זמן טוב ככל שאפשר, כי אחרת, מה הטעם?
מרסיה מנטר הוא המחבר של אוסף שירה, מכונת הגעגוע (HappenStance), ו- הסוטרות של המשרד, בודהיסטי מתחייב בחיים במשרד.