3 סיפורי סליחה אמיתיים

כריסטי ליטל ג'ונס, 42
פורט וושינגטון, מרילנד
"אתה לא מכיר אותי, אבל אני כבר לא יוצא עם בעלך... אני מצטער על כל כאב שגרמתי למשפחה שלך." כריסטי נזכרת ברגע המדויק שקראה את המשפט הזה, בהודעת דואר אלקטרוני שנשלחה אליה במרץ האחרון.. "הלב שלי פשוט עצר," אומרת אם לארבעה (לבנו החורג AJ, 26; ו- Skye, 9; Blaze, 8; והייס, 6). "הרגשתי משותק."
עד לאותה נקודה, כריסטי, מאמנת מערכות יחסים, האמינה שהיא ואדריאן, 46, בעלה בן 10 שנים, היו נשואים באושר. בהחלט הדברים לא היו מושלמים: עסקים אדירים לאדריאן, מוכר מכוניות, והיתרה הבנקאית שלהם ספגה מכה. "אדריאן ואני הרגשנו לחץ על כסף", אומר כריסטי. אבל היא לא ראתה סימני אזהרה אחרים. "עדיין היו לנו לילות תאריך ועשינו דברים כמשפחה. מעולם לא חלמתי שהוא יבגוד בי. "
לאחר שקראה וקרא שוב את הדואר האלקטרוני ההוא, כריסטי התקשרה לבעלה בעבודה. בקול רועד היא דרשה הסבר. "אדריאן היה בהגנה בהתחלה, אמר שזה מעולם לא קרה ואפילו ניתק אותי," היא זוכרת. "אבל דקה אחר כך הוא התקשר שוב, בכה, הודה שזה נכון והתחנן שאסלח לו."
הסיפור התפתח: אדריאן ולקוח פלרטטו. דוכן של לילה אחד הפך לפרשה של ארבעה חודשים. בפברואר 2012, כאשר האישה שאלה את אדריאן אם אי פעם יעזוב את משפחתו, הוא ניתק את הקשר. "זעמתי", אומר כריסטי. "היה לי קשה לא לומר לאדריאן שגמרנו ולגרום לו להיפגע קשה כמוני." במקום זאת הזוג דיבר ובכה יחד כל הלילה.

קרא עוד על מדע הסליחהאיך לסלוח.

פסקלה קוואנה, 46
Bedminster, ניו ג'רזי
כילדים, פסקלה ואחיה הצעיר סבלו ייסורים בלתי פוסקים מאמם: "היא הייתה מכה אותי ואת אחי הצעיר, מעיפה צלחות לכיווננו ומכנה לנו שמות. אבי ניסה להגיע ביננו לביננו והיא גם לא הייתה חוסכת ממנו. "
הוריה של פסקייל היו שניהם רופאים מצליחים, אך חיי הבית שלהם היו מוטרדים מאוד. "לאמי הייתה ילדות פוגעת", אומרת פסקלה. "אז אולי כתוצאה מכך, היא הכפישה אותי ואת אחי, שהיה אוטיסט קשה, לדרמה המתמדת שלה." ההטרדה התרחבה עד לבגרות. אפילו כשפסקלה לא הייתה במכללה, אמה הייתה מתקשרת פעם בשבוע כדי להפיל אותה: "היא זלזלה במראה שלי, בחברים שלי, באקדמאים שלי. הרגשתי שהיא מסיעה אותי על מדף רגשי. "לאחר סיום הלימודים, פסקלה עברה ברחבי הארץ, הרחק מהוריה. שם התחתנה בסופו של דבר וב -2002 נולדה לה בת משלה, סופי. פסקלה קיוותה שילדתה של סופי תרכך את אמה.
אין מזל כזה. "מרגע שסופי הייתה בת חמש, היא הפכה לחשיבה עצמאית, והתנהגותה אילמה את אמי", אומרת פסקייל. הזעם שלה חזר, מכוון כעת לסופי. פסקייל ביקש עזרה ממטפלים. "רציתי שהקשר הזה יפסיק לגרום לכאב מתמיד בחיי," היא אומרת.
ואז, בשנת 2010, בגיל 73, אמה של פסקייל סבלה מכמה מכות רצופות מסיביות; המוח שלה נפגע באופן בלתי הפיך. כשהגיעה לבית החולים, פסקלה נדהמה לגלות שאמה אינה מסוגלת לתקשר ואפילו לא מבינה שפה. בתור קרובת המשפחה היחידה המסוגלת לטפל באמה - אביה של אחיה של פסקייל נפטרו שניהם - היא חשה חובה לעזור. היא ישבה לצדה של אמה מסביב לשעון, קראה ספרים בקול ופשוט מדברת - אם כי לא ידעה מה, אם בכלל, אמה יכולה להבין.
"בהתחלה כעסתי. הרגשתי שהיא השאירה בלגן שהייתי צריכה לטפל בו, "אומרת פסקייל. אולם ככל שחלפו החודשים, זעם באמה, שכעת היה במצב כל כך פגיע, התפוגג אט אט. לבסוף, יום אחד, פסקאל מותשת הניחה את ראשה לפתע בחיקה של אמה. "והשנאה נעלמה. זה פשוט... נעלם, "היא אומרת. "לראשונה הפסקתי לגנות אותה. וזה נתן לי שלום. "
סלחנות על אמה גם עזרו לפסקלה, שבבעלותה כיום חברת ייעוץ אישי-בריאות ובריאות, להרפות מתמרמרות אחרות (כמו קרע עם בעלה לשעבר, עמו התפצלה בשנת 2007). "התעניינתי פחות להיאחז בכל צורות המרירות." אמה של פסקייל נשארת במצב וגטטיבי, אבל פסקלה מבקרת אותה בבית האבות מדי שבוע. "אני רואה עכשיו שהסלחנות לא כל כך קשורה למה שאתה מקבל מאנשים," היא אומרת, "אלא מה שאתה נותן להם."

נטי גיבסון, 33
מונרוויל, פנסילבניה
הבזק של כסף. זה כל נטי, יועצת לבריאות הנפש, נזכרת בנהיגה לעבודה בבוקר של 10 באוגוסט 2011, כשמכונית אחרת הסתובבה בנתיב שלה ופגעה בכרכרה של הסדאן של נטי. כשרגלה הימנית צמודה בין לוח השעונים למושב הקדמי, נתי נסעה פנימה והחוצה מהתודעה כמעט שעה לפני שכבאי האש חילצו אותה. בחדר המיון, משוכנע שהיא עומדת למות, ביקשה נטי מהאחות להיכתב מכתב שלום לבנה בן ה -13, דומיניק. "אמרתי לו כמה אני גאה בו," היא אומרת, "וכמה עצבתי לעזוב אותו."
הפציעות שלה היו נרחבות, והצריכו 10 שעות ניתוח חירום: היה צורך להסיר את הטחול שלה, הנספח שלה ושני שלישים מהמעי הגס והמעי העליון. מלבד שכמעט איבדה את כף רגלה הימנית, שברה נתי את זרועה הימנית וניפצה את העקב הימני. "במשך ימים זה כאב לנשום", היא אומרת, "ואפילו מרגישה את חלוקת בית החולים כנגד עורי."
רק לאחר מספר שבועות, כשנטי החלה להתאושש, שבר לה עורך הדין את הבשורה הנוראה: לאישה בת 63 שגרמה לתאונה הייתה רמת אלכוהול בדם הרבה מעבר לחוקיות גבול. "לפני כן לא כעסתי. תאונות קורות ", אומר נטי. "אבל מי שיכור בשעה 8:15 בבוקר ונוסע סביב?"
מצוקתה גברה רק לאחר שנודע לה כי הנהג היה בעל ביטוח רכב מינימלי וכי נתי, שהופרדה מבעלה, תוכסף על חשבונות רפואיים חסרי כושר. הקש האחרון הגיע יום לפני חג ההודיה, אז הודיע ​​הבוס שלה כי נטי מרפה.
"הייתי כל כך מדוכא. במשך ששת החודשים הבאים, הורדתי את דומיניק לבית הספר בבוקר ואז ביליתי את שארית היום שלי בשינה, "מספר נטי. היא התייאשה בכל פעם שחשבה על הנהג השיכור שהכניס תקלות כאלה לחייה.
כל ההרס הזה גבה מחיר. באביב שלאחר מכן, התחילה נטי לקחת תרופות נוגדות דיכאון ולראות מטפל. "בפגישות שלנו עבדתי על הכרת הכעס והכאב שלי, ואז שחררתי את הרגשות האלה. היה קשה לעשות זאת, "היא מודה. "אבל לשאול 'למה אני?' שוב ושוב לא הביא אותי לשום מקום."
באוגוסט 2012, נטי הייתה באולם כאשר האישה שגרמה לתאונה נידונה לכלא 8 עד 16 חודשי מאסר. (בסופו של דבר היא שוחררה לאחר שרצה שלושה חודשים בלבד בגלל מצב לב.) "האישה נראתה כל כך מפוחדת", היא זוכרת. "לא יכולתי לדמיין מה עובר בראשה." אחר כך ניגי נטי למגן הציבורי. "אמרתי, 'אנא הודע [ללקוח שלך] שאני סולח לה.'"
המחווה העניקה לנטי תחושת הקלה עצומה. "לא הייתי בשליטה על מעשיה באותו בוקר," היא אומרת. "אבל אני בשליטה מלאה על איך אני מגיב מכאן ואילך, והחלטתי לבחור סליחה על פני שנאה ואיבה."
כיום, בזמן שהיא מתמקדת בשיקום, נתי נואמת פומבית של אמהות נגד נהיגה בשכרות. לאט לאט היא לומדת ללכת שוב והיא מצפה להתחיל בקרוב בחיפוש עבודה. "כל יום אני מוצאת על מה להודות", היא אומרת. "לא יכולתי להרגיש את הכרת התודה הזו ללא סליחה."